בשיחה עם אשה עדינה, ומלאת החסד והתבונה שהגיעה לטיפול סובאדה השבוע עלתה בי שאלה שהלכה איתי לאורך כמה ימים. האשה הגיע כדי ליצור מחדש קשר עם הרחם, אחרי שבעקבות טראומה כנערה היא ניתקה ממנה מגע.

במהלך טיפול הבטן הרגשתי שיש סיכוי שהן יחזרו לדבר אחת עם השניה ואולי גם יתחילו לשתף אחת את השניה, בסודות שלהן.

כמה סודות אנחנו שומרות מעצמינו?

כמה כנות דרושה כדי שנהיה עם עצמינו בקשר?

השאלה על הכנות העלתה בי נושא שכמיילדת מאוד אהבתי לחקור והוא הקשר שלנו עם צוואר הרחם, שהוא החלק התחתון של הרחם שלנו – החלק שפונה אל העולם, החלק שבולט לתוך הנרתיק ויש לנו אפילו אפשרות לגעת בו.

צוואר רחם שלא נפתח בלידה

אחד הדברים הכי מתסכלים בלידה הוא צוואר רחם שלא נפתח. 

לפעמים יש ירידת מים ימים רבים וצירים אין, ולפעמים יש צירים וצירים וצירים ופתיחה אין. במקרים כאלו התסכול של האשה הוא גדול (וכמובן גם של המיילדת). לפעמים היינו מנסות כל כך הרבה דברים ושום דבר לא היה עוזר והצוואר נשאר סגור.
אני מאמינה שהגוף הוא תמיד בעדינו, מבחינתי זו אקסיומה.

גם אם הגוף לא מתנהג כפי שהיינו רוצות, הוא מנסה לומר לנו דבר מה. תמיד. הוא רוצה לכוון אותנו. בגלל הקושי האדיר, לעיתים, להבין מה הוא רוצה אני הולכת לחפש במשמעות המילים. 

אני חושבת שהעברית היא שפה מקודדת. יש מילים שממש יכולות להנחות אותנו היכן לחפש את התשובות, אם אנו לא מוצאות אותן בדרכים אחרות. 

ישנן שתי מילים שבעולם הלידה מאוד נוכחות: האחת היא צוואר (הרחם כמובן) והשניה היא פתח או פתיחה. צוואר הרחם נקרא גם הפי התחתון. 

שני הצווארים

אתחיל בצוואר.

לא בכדי לשני מקומות שונים בגופינו אותו שם.

יש לנו שני צווארים.

שניהם בחלקי הגוף הצרים שלנו.

אחד למעלה והוא קשור לביטוי שלנו.

ביטוי הקול הייחודי שלנו.

הוא קשור גם לכניסה לתוך גופינו – אוכל והזנה מכל סוג.

הצוואר השני, למטה, הוא החוצץ בין הנרתיק הפתוח לעולם, לבין הרחם הסגורה – המערה הכי עמוקה שלנו. 

הצוואר התחתון אם כן, הוא השומר שלנו – שומר המערה, שומר האש, שומר הסודות.

שני הצווארים שלנו מחברים אותנו לעולם.

יש בינהם הרבה דמיון והרבה שוני ולכל אחד תפקיד אחר.

הצוואר העליון מאפשר לאוכל להכנס אל הגוף שלנו ולהפוך למי שאנחנו וברמה האנרגטית לתפיסות ואמונות חדשות להכנס לתוכנו. הצוואר התחתון מאפשר לזרע להכנס אלינו, להתאחד עם הביצית, ואז לאפשר לייצור חדש לגמרי להתגשם בתוכנו.

שני הצווארים שלנו יכולים להסגר ולהפתח.

צואר אחד בחוץ – כל אחד שמסתכל על ייצור אנושי רואה אותו, ואילו השני נמצא עמוק בפנים, כמעט סודי, וגם אנחנו הנשים לרוב לא יודעות איך הוא מרגיש או איך הוא נראה. 

עובדה סופר חשובה שלמדתי בלידות היא שבניגוד לזה העליון, לצוואר התחתון יש חיים עצמאיים.

אנחנו לא מחליטות עליו. 

מה הכוונה שיש לו חיים עצמאיים?

אנחנו לא יכולות לומר לו אופן ססמי היפתח.

למעשה, כל צירי הלידה מתרחשים כדי שהדבר הזה יקרה.

אי אפשר ללדת עם צוואר סגור.

מכיון שכבר אמרתי כאן שאני מאמינה שהגוף שלנו תמיד בעדינו, (גם כשהוא לא עושה מה שאנו רוצות) אז איך זה יכול להיות שהצוואר לא נפתח אם זה תפקידו בלידה?

איך קורה שיש תהליך פיזיולוגי שאמור לקרות והצוואר מסרב לו? 

לפעמים הצוואר ירצה לשמור עלינו ולא יסכים להפתח, לפעמים יהיו בו זיכרונות שלא יאפשרו לו להיפתח. 

פעמים רבות לא תהיה לנו גישה אל הסיבות העמוקות שגורמות לו להתנהג כך או אחרת, ונכון, ממש לא קל להכיל את זה. 

הפתיחה

ביחד עם הסקרנות שעלתה בי כמיילדת לגבי הצוואר, אניח כאן מילה דומיננטית נוספת בשדה הלידה והיא "פתיחה". 

בחדר לידה זו המלה הכי נשאלת והכי נאמרת .

מה הפתיחה? כמה פתיחה? איך הפתיחה לא התקדמה? מה יעזור לפתיחה? כולנו רוצות שהצוואר ייפתח והתינוק יוולד. 

בצוואר הרחם יש תמיד פתח.

דרך הפתח הזה נכנס הזרע ומטייל דרך הרחם לחצוצרה שבה בעצם מתרחשת ההפרייה. הפתח הזה, יהיה בדיוק אותו הפתח שדרכו אמור לצאת התינוק בזמן הלידה. אבל , לשם כך , אם לא היו עד כה מספיק פלאות שגרמו לדבר הזה לקרות (הפרייה, התפתחות העובר וכו) בלידה הצוואר אמור להעלם ממש, כדי שיהיה פתח מספיק גדול עבור התינוק.

כלומר, 

האיבר המופלא הזה שהוא חלק מהרחם שלנו אבל גם שריר עצמאי בפני עצמו והקוטר שלו הוא משהו כמו ארבעה ס"מ – אמור להעלם לחלוטין בלידה כדי שהפתח יהיה מספיק גדול עבור התינוק. זאת אומרת – יכולת הפתיחה הצווארית היא בילט אין באיבר עצמו.

הפיזיולוגיה שלנו מתוכננת כך שיש כאן איבר ששומר עלינו, עומד בשער ומחליט בעצמו.

כאשה בוגרת בת 53 אני מבינה יותר ויותר שכשיש לפני שער, יש לפני הזדמנות להתפתחות.

אני חושבת שההתפתחות שלנו היא מהות הלידה.

התפתחנו כציבילזציה אנושית כי נולדנו ושוב נולדנו ושוב נולדנו ושוב ושוב.

אנו מתפתחים כיחידים בעלי ייחודיות שאין שניה לה גם בזכות הלידה.

בזכות העובדה הפשוטה שנולדנו, (לא משנה באיזו דרך), אנו יכולים למלא את הייעוד הראשוני של הנשמות שלנו שהוא התפתחות. המעבר בשער הזה, בלידה, מאפשר לעובר להגיע לשלב הבא שלו, וליולדת להתפתח ברבדים רבים נוספים. כלומר, הצוואר נמצא בשער חשוב ומשמעותי. 

(וניתן  מקום לפחד ואולי לתסכול שעולה – זה נורא מפחיד אם אני מבינה שאני לא יכולה להחליט עליו! איך זה יכול להיות? מה, הוא לא קשור אלי? יש לנו רצונות נפרדים?) 

צוואר הרחם כמורה דרך

כדי להבין את זה בעוד רובד נחזור רגע אל ההנחה שלי שצוואר הרחם הוא עצמאי ואל מהות ההבדלים בין הצווארים.

הצוואר העליון עושה בד"כ מה שאנו מבקשות ממנו גם אם זה לא בדיוק מה שמתאים לנו. לא תמיד אנו מדברות את שעל ליבנו, כלומר לא תמיד מה שיוצא מאתנו הוא אמיתי או מדויק וגם, לא תמיד אנו מכניסות לגוף ולנפש הזנה שטובה לנו. התקשורת מהצוואר העליון יכולה להיות זורמת וקולחת אבל לא בהכרח לבטא אמת.

לפעמים יצאו מהצוואר העליון שלנו החוצה דברים שלא בחרנו להוציא כמו במקרה של אפצ'י, שיעול, הקאה או צעקה אבל בד"כ הכניסה והיציאה יהיו כן בשליטתנו.

לא כך קורה בחלק התחתון שלנו.

אמרתי כבר שצוואר הרחם הוא החיבור בין העולם (שהנרתיק פתוח אליו), לבין הרחם שהיא המערה העמוקה והשמורה שלנו. 

העצמאות שלו נובעת דווקא מהחיבור המאוד עמוק למי שאנחנו.

מהצוואר התחתון שלנו נקבל כנות, שהיא מצרך חובה בהתפתחות שלנו . 

 *

אם נקשיב בלידה למה שמספר לנו הצוואר נוכל אולי למצוא עוד רמה של כנות עצמית, כלומר להפתח כלפי עצמינו בעוד רובד.

לא תמיד קל לנו להתבונן על עצמינו בכנות אבל הלידה מאפשרת לנו את זה וההתפתחות שלנו מחייבת את זה.
הלידה מאפשרת לכל החלקים שלנו וכל הרבדים שלנו ביטוי. לא תמיד קל לנו (או לסביבה שלנו) לפגוש את זה. 

*

 הלידה מאפשרת לנו, דרך הגוף, להבין את עצמינו ואת הדרך שלנו בעוד רבדים.
אנחנו יולדות ומשנות צורה.

הלידה מחייבת אותנו להימתח, להתגמש, להתרחב – כלומר להתפתח.

 היא מאפשרת לנו לקחת אחריות והצוואר האהוב שלנו מאפשר לנו להתבונן על עצמינו בכנות.

הכנות מאפשרת לנו להתייחס אל עצמינו בחסד וחמלה ובסופו של דבר תומכת אותנו בלאהוב את מי שאנחנו.