האמת, שלא ידעתי מה יקרה כשניפגש.
הזמנתי אותה לטיפול על רקע הכרות חלקית, יותר כקולגה לעבודה, שאני מעריכה ואוהבת והרגשתי שאולי אני יכולה לעזור. במשהו. לא בטוחה במה.
והיא באה.
הצעתי שנשתה קפה ואז נעשה טיפול סובאדה.
והיא זרמה.
למרות שבכלל הגיעה בגלל כאבי ברכיים, כאלה שמפסיקים לעבוד בגללם…
וכאבי …
התחלתי ממש בעדינות.
נתתי לה להרגיש את המגע בבטן. סיפרתי לה על דון אליחיו, שטבע את המשפט הגאוני "כשרחם האישה לא במרכז – כך גם היא".
סיפרתי לה על רוזיטה ארויגו שהפכה את העיסוי למתודה כתובה שאפשר להעביר הלאה, ללמוד ללמד ולטפל.
ותוכדי, העמקתי במגע. הגענו לצלקת הקיסרית שלה. בכלל לא ידעתי על קיומה (מודה, בטיפולים כאלה, חד פעמיים, אני לפעמים מדלגת על הרבה משלב התשאול… זוכרות שהגיעה בגלל הברכיים ;-))
היא נכנסה בהצפה כללית.
זה לא היה לה קל לקבל מגע בבטן.
אולי אפילו, היה לה קשה לקבל. היא תמיד בצד הנותן…
ואז, משהו נרגע
אחר כך סיפרה שלרגע, הרגישה "נעים בתוך הגוף שלה" שזו הרגשה שהיא "ממש לא מכירה…. בטח לא מאז שהתחילו הכאבים בברכיים".
הברכיים קצת יותר טוב.
וגם הלב.