14.10.23
שבת.
אתנחתא.
שבועיים מפרוץ התופת.
חושבת על הרחם.
מרגישה אותה.
הרחם הפרטית שלי והרחם הקולקטיבית של כל הנשים כולן.
חושבת על הרחם הקוסמית הגדולה שממנה כולנו נוצרנו.
על המפץ הגדול, הבריאה כולה.
על כוונת המקור.
על הסילוף שלה.
שקט בחוץ.
הטלפון שלי הופך את המילה בחוץ לביוץ.
אני מחייכת לעצמי.
שומעת ציפורים מסוגים שונים, מכוניות, מטוסים.
הלב שקט, אחרי ימים ולילות שהוא כמעט טבע.
המחשבות שקטות,
אני חוזרת לרחם.
רוצה ללמוד ממנה, לקבל השראה, להבין עוד, להרגיש דרכה.
הגוף שלנו הוא עוגן.
אני מאמינה שהסודות שבו הולכים ומתגלים לעינינו יותר ויותר כי אנחנו פתוחים יותר להקשיב, לראות.
שנים שבהם היינו צריכות לבחור בין ה"רוח" לבין ה"מדע" כבר מאחורינו.
מחשבת האלוהות ורוח האלוהות לעולם לא היו נפרדות, אנחנו הפרדנו ביניהן.
חשבנו שזה או או.
המח, הלב, הבטן מקבלים יותר ויותר הכרה שיש להם תפקידים נוספים השזורים בתפקידים הטכניים המוכרים.
והרחם? מוכיחה לנו שוב ושוב כמה הכל מחובר
ואפילו המילים גוף ונפש מפרידות את האחד, מפצלות.
בכל תא יש "גוף" ו"נפש".
כל ציפורן קשורה לכל שריר, לכל עצם.
לכל רגש יש מקום מיוחד בגוף.
כל מחשבה מגיעה לכל תא.
אז מה את רוצה ללמוד מהרחם?
אני שואלת את עצמי היום, כדי לקחת איתי צידה שתחזיק מעמד לפחות עד סוף היום הזה.
שהיא משתנה, כל הזמן, קופצת התשובה הראשונה.
אני רוצה לזכור שהיא לא מי שהיתה אתמול ולא מי שהיתה לפני שנה או לפני שנים.
היא מראה לנו באופן כל כך פשוט ויומיומי שאפשר להשתנות.
היא נותנת לנו "מתכון" ליצירה, לבריאה,
ולא רק של ילדים.
היא קפסולה מזוקקת של שינוי ויצירה.
היא מכוונת אותנו להקשיב פנימה.
מכוונת אותנו להשתנות.
מחזיקה בתוכה את הפחד הגדול ביותר אבל גם את הביטחון הקיומי.
מחזיקה בתוכה תשוקה לחיים.
מוכיחה לנו שאנחנו כל כך ייחודיים וכל כך דומים.
היא מראה לנו שאפשר לצאת מהסיפור.
אפשר להשתנות, לעבור טרנספורמציה.
לא לחזור שוב ושוב ושוב על הידוע והמוכר.
לא חייבים לנוע במעגל סגור של אימה וסבל.
הלמידה הזו הושלמה.
ניתן להשתנות.
הדם הוא לא טהור ולא טמא, הוא מראה לנו בפשטות שמה שמילא את תפקידו משתחרר כדי שמשהו חדש יוכל להיבנות כאן.
איך הוא יראה?
אני לא יודעת.
איך זה יקרה?
אני לא יודעת.
הידוע, מה שרץ לי כרגע בראש, הוא כולו מתוך מה שאני מכירה כבר,
ואני יודעת
שאת הרוב אני לא יודעת.
אז בשבת הזו,
באתנחתא הזו,
אני בוחרת להתמלא בתקווה.
סומכת על הגוף,
סומכת על הרחם,
שנוצרה כדי להראות לנו כיוון וכוונה,
שנוצרה כדי להשתנות בלי הפסקה,
כדי להוות פוטנציאל לחיים חדשים.
