את מגיעה אלי לטיפול והאגן שלך מלא בכאב, בכיווץ, מאובן. המילים שלך קשות. מספרות על עוצמה של כאב יומיומי לפעמים, על כמו ללכת עם בלוק של בטון, על סכין שננעצת, על חוט תייל.
ואני רוצה שהאגן שלך ידע גם שימחה, גם נועם, גם עונג.
כן. אגן שמח.
לפעמים זהו אנדומטריוזיס, או אדנומיוזיס, או כאב אגני כלשהו.
אני פוגשת יותר ויותר נשים עם כאב בלתי נתפס. נשים צעירות בגוף עם כאב שלא יאומן. כאב משבית. מצמית. חותך.
לפעמים האגן שלך ידע פגיעה, או אובדן, לפעמים הלידה השאירה שם כאב גדול, לפעמים גם סקס הוא כואב ורק שיגמר כבר.
"זה יכאב?", את שואלת אותי בוואטסאפ. ואני כבר יודעת. רואה בעיני רוחי את הכיווץ, את הכאב שהמקום הזה יודע.
"זה טיפול נעים נעים", אני אומרת.
רק שלא יכאב.
את לא יכולה לשאת כאב כרגע. בטח שלא בבטן.
"זה לא יכאב?"
"ואחרי?"
אני מספרת לך על הטיפול. מספרת לך עלי. על המגע. על הרכות. כשמדובר בפחד אני אף פעם לא מנסה לשכנע. רק מספרת. איך יהיה אחרי? אני באמת לא יודעת. לפעמים האזור מתעורר, בריאקציה, ואז בשאיפה נרגע לו.
אחרי התשאול המקיף אני מסבירה לך על מהלך הטיפול. מספרת שאתחיל במגע בבטן, הדרגתי, עדין, נעים, וגם מגע בגב – באזור המקביל למערכת הנשית, באגן. לאט לאט עם הבטן הזו, ברכות. אם משהו כואב תגידי, כן?
הידיים שלי מונחות על הבטן שלך, על הסדין . מרגישות את הפחד, את הכיווץ. נעות לאט לאט, ברכות, בעומק הדרגתי. כבר לא על הסדין, על גוף, עם שמן מחומם. אני מרגישה את המקומות המכווצים האלה, את הנשימה שכמעט ולא מרשה לעצמה להיות, את הבטן שלא רגילה לקבל מגע שהוא נעים.
כן, נעים זו לא מילה גסה. כמה נעים כשנעים! כמה מתח יכול להשתחרר, כמה נשימה יכולה להפתח, כמה דם יכול להתחיל לזרום. סופסוף.
גם מהנעים האיטי הזה, הרך, המכיל.
יש רגע שאני מרגישה איך הגוף מתחיל לסמוך על הידיים האלה. אט אט מרפה לתוכן. וזה רגע מרגש כ"כ.
לפעמים את נרדמת, ואני מתרגשת מההתמסרות.
שמן קיק על הבטן התחתונה, בקבוק חם.
אני אומרת לך, בשקט, שעם הבטן סיימנו. "ווווואי, זה היה נעיייייים….", את אומרת, בקול הזה של הטיפולים.
אני עוברת הלאה. רגליים. גב. אגן. מלמדת אותך לעשות את הטיפול המשלים היומי – חלק כ"כ חשוב של הסובאדה. קחי. גם לך כלים.
הטיפול נגמר. בהקלה, בחיוך, בפרצוף סוטול מתוק
ולרגע אחד קטן, יש לי תחושה, שגם האגן שלך, קצת קצת, שמח
