לרוך כזה, לא ציפיתי.
כן… גם אנחנו, טוב, אני (כי למה להתחבא מאחורי לשון רבים?), מגיעה לכל מיני רגעים בחיי, עם דעות קדומות.
כך היה עם המטופל הזה, שנכנס לכותלי הקליניקה שלי, והיה לאחד הגברים הראשונים שיצא לי לטפל בהם בסובאדה – עיסוי בטן ואגן. עיסוי רחם? לא רק… ובכל זאת, היה בי איזה מקום שייחס לטיפול הזה עד היום, איזו עגלגלות נשית. משהו רך. ייני כזה… אחרי הכל אני מטפלת ברפואה סינית…
והוא, שרחם אין לו, הגיע עם הטסטוסטרון שלו אליי לטיפול (טוב, זה ברור הרי שיש לו גם הורמונים אחרים, אבל תהיו איתי רגע. טוב?)
עוד לפני שלימדתי אותו עיסוי עצמי (שאני אישית מלמדת בטיפול השני), ממש בתחילת הטיפול הראשון, הייתי שם רגע עם כל החששות האלה, של מטפלת אישה, שמעניקה טיפול כה אינטימי, לגבר.
הנחתי ידיים רכות על שיפולי הבטן הזו, ועל עצמות האגן הזה, שדואב כבר שנים ארוכות בעקבות איזו פציעה כרונית, והבחנתי בדמעה של כאב, שהופיעה בזווית עינו ונטולת בושה, זלגה לה במורד לחיו.
ככה. הכי רך, ופגיע. בלי שום הגנות.
ובמחי יד, כל החששות שלי התפוגגו ונזכרתי למה כל כך חשוב להעניק את הטיפול החומל הזה, גם לגברים. השתכנעתי עוד יותר כשראיתי איך הבטן מקבלת את המגע יותר ויותר ככל שחולפות הדקות, ומשהו מהכאב, כבר משתחרר ועוזב. גם אם לזמן מוגבל.
כששאלתי אותו, לפני המפגש השני, במידה מסוימת של ספק, אם ירצה שאלמד אותו עיסוי עצמי, הופתעתי לשמוע שכן (ובעצם למה לא?! אם יש דרך שבה הוא יכול להקל על הכאב, גם בעצמו. כטיפול משלים לטיפול אצלי…. דעות קדומות, כבר אמרתי?)
וגם כאן (בכל זאת, זאת הכותרת של המאמר הקצר הזה), נוכחתי לדעת שטעיתי בציפיות שלי.
עשרות נשים לימדתי לעשות עיסוי עצמי עד היום.
כמעט תמיד, במגע הראשוני, הטכני הזה, של מי שלומד מתודה חדשה ואינו מטפל מגע בעצמו, יש איזו נוקשות, הססנות, אפילו כוח. ואילו הוא, עם כל הטסטוסטרון שלו, הותיר אותי נפעמת מהרוך, ההקשבה והטבעיות שבה הוא למד את התנועות, את הריתמוס, כאילו האצבעות הללו, רק חיכו, שמישהו יורה להן את הדרך. הנכונה.
ואני, מטפלת עם 13 שנות ותק במגע (מסוגים שונים), קיבלתי שיעור חשוב, נוסף, בכמה חשוב לבוא נטולי דעות קדומות, לכל טיפול, לכל רגע.
או לכל הפחות, לנסות.
