כבר בשיחת הטלפון היא אמרה לי כמה היא פוחדת.
רק שלא יכאב.
היא לא יכולה לשאת כאב כרגע. בטח שלא בבטן.
זה לא יכאב?
ואחרי?
כבר כמה חודשים היא מסתובבת עם כאב נוכח בבטן. אנדומטריוזיס. כן.
מאובחנת טרייה יחסית, אבל הכאב כבר הספיק לכווץ אותה. לאיים.
אני מספרת לה על הטיפול. מספרת לה עלי. על המגע שלי. כשמדובר בפחד אני אף פעם לא מנסה לשכנע. רק מספרת. היא קובעת איתי.
אחרי התשאול אני מסבירה לה על מהלך הטיפול. מספרת שאתחיל במגע בבטן, הדרגתי, עדין, שאתמקד היום יותר ברפלקסולוגיה ואחכ בגב – באזור המקביל למערכת הנשית, באגן.
היא נשכבת על המיטה ואני מכסה בסדין מחומם. איך הדברים הפשוטים האלה, הקטנים האלה, שגורמים לנו מיד קצת הקלה קטנה כזו, נשימה.
הידיים שלי מונחות על הבטן שלה, על הסדין המחומם. מרגישות את הפחד, את הכיווץ. נעות לאט לאט, ברכות, בעומק הדרגתי.
כבר לא על הסדין, על גוף, עם שמן מחומם. אני מרגישה את המקומות המכווצים האלה, את הנשימה שכמעט ולא מרשה לעצמה להיות, את הבטן שלא רגילה לקבל מגע שהוא נעים. כן, נעים זו לא מילה גסה. כמה נעים כשנעים! כמה מתח יכול להשתחרר, כמה נשימה יכולה להפתח, כמה דם יכול להתחיל לזרום. סופסוף.
גם מהנעים האיטי הזה, הרך, המכיל.
יש רגע שאני מרגישה איך הגוף מתחיל לסמוך על הידיים האלה. אט אט מרפה לתוכן. וזה רגע מרגש 🙂
שמן קיק, בקבוק חם.
אני אומרת לה, בשקט, שעם הבטן סיימנו ועוברת הלאה. "ווווואי, זה היה נעיייייים….", היא אומרת, בקול הזה של הטיפולים.
אני עוברת הלאה. רגליים. גב. אגן.
הטיפול נגמר. בהקלה, בחיוך.
ואני מקווה שזו מן התחלה, של שלום. של שלום עם הבטן, של תחושה נעימה, של דם שזורם, של רוגע, של איפשור.
